• Home
  • /כתב עת 1280
  • /ביקורי תערוכות – "חומר דרומי", "אמרתי לך" ועוד עניינים רגישים

ביקורי תערוכות – "חומר דרומי", "אמרתי לך" ועוד עניינים רגישים

מאת: רונית צור
צילומים: אדוה שלהבת
אוצרת: רונית צור

"אמרתי לך" / 2013—2014 / קבוצת אמני חומר דרומי / גלריה חנקין, חולון

פורסם בכתב עת 1280°c גליון 31, קיץ 2015

שלי אוקון

שלי אוקון, תודעה, 2013, בניית יד ממשטחים, דימויים בסגרפיטו, 23/20/32 ס"מ

"הקמנו את קבוצת 'חומר דרומי' לפני למעלה מעשור מתוך צורך אישי שלנו ללמוד ולקיים דו שיח אמנותי מפרה. אנחנו מעמיקים את הקשרים בינינו, ממשיכים להגדיר ולעדכן את המטרות שלנו ויחד מתלבטים בחיפושי דרך וכיוון. מדי שנה-שנתיים אנחנו עובדים על תערוכה משותפת לצד סדנאות מקצועיות. חשוב לנו להיות שגרירים של הדרום, ודרך העבודות, המושפעות מסביבת חיינו, לעודד את צרכני האמנות לרדת דרומה" (מדבריה של נצה בר, תושבת שדה בוקר, היוזמת והמפיקה של המיזם חומר דרומי).
קבוצת "חומר דרומי" נוצרה במטרה לגשר על המרחק מהמרכז בעזרת מכללה אינטימית שהקימו חבריה, הבנויה לפי מידתם ועונה לדרישותיהם הספציפיות. כך הם מזמינים אליהם לדרום את מיטב אמני הקרמיקה בארץ כדי ללמוד מניסיונם ולהעמיק את היכרותם עם טכניקות עבודה מגוונות ובמקביל עובדים לקראת תערוכת נושא. לכבוד התערוכה בוחרת הקבוצה אמן שעוסק באוצרות ומציעה לו ללוותה בתהליך זה במפגשים חודשיים.
בשנת 2012 עליתי על הרכבת לבאר שבע כדי להכיר את הקבוצה. פגשתי אחד עשר קרמיקאים שמתגוררים מדרום לקרית גת בואכה ים המלח, הערבה והמדבר, מוקפים נופים קדומים מעוררי השראה, וביניהם ניכרה קרבה ארוכת ימים שנשענת על האהבה לחומר ומלווה בארוחות צהריים משותפות כמו משפחתיות.
לכאורה הקבוצה מגדירה את המושג "שוליים"בשלושה היבטים: האחד – רוב חבריה הם אנשים מבוגרים , השני – הם עוסקים בקרמיקה, מדיום שעדיין מתקשה לקבל את הכבוד הראוי לו; והשלישי – הם חיים בפריפריה. אבל מכאן גם כוחה וייחודה. לכל אחד מחברי הקבוצה סטודיו פרטי, אך ההתכנסויות המשותפות מאפשרות למשתתפים להתקדם אישית וכקבוצה.
המטרה להציג תערוכה העמידה בפניהם צורך נוסף, שכן ברור שככל שהדיון המשותף יעמיק וידייק, כך תהיה התערוכה מאתגרת ומעניינת יותר. במפגשינו הראשונים דנו בנושא שנתמקד בו, ובסופו של דבר התגבשו שני מישורים של חוויה אישית: מחווה לאובייקט משמעותי; והתמודדות עם התגובה לצמד המילים " אמרתי לך" – אמירה גאוותנית משהו, שמשיגה בדרך כלל את ההפך מכוונתה המוצהרת ומשאירה את חותמה ברבים מאתנו. היא מעידה על שאני, היודע והמנוסה, רוצה לחסוך ממך את הכאב שבטעויות בחירתך, אבל עם זה אמירתה לאחר מעשה פוגענית, צדקנית ועלולה לסרס ולהכעיס. תוך כדי תהליך העבודה עסקנו באמירה זו: התייחסו אליה מי שנפגעו ממנה בילדותם וגם בבגרותם, וגם מי שמתאמצים לכלוא אותה ולא להטיחה ביקרים להם. עלתה השאלה עד כמה אפשר ללמוד מניסיונו של האחר ועד כמה חשובה ההתנסות האישית של ניסוי ותהייה; וכן עלתה התובנה שחינוך הוא הליכה על חבל דק של אמירות ושתיקות. קבוצה אחרת ומעניינת של עבודות מתייחסת לאובייקט בעל משמעות עמוקה לאמן. כך חפצים כמו סדרת מצלמות, מִשקפת ותיבת אוצרות מספרים בתערוכה סיפורי חיים אינטימיים ומרתקים.
במפגשים החודשיים דנו בהתפתחות העבודות, עברנו תהליכים של משוב הדדי מתוך פרגון, תמיכה וביקורת, ובעיקר שאפנו להביא את האישי לידי ביטוי אמנותי אוניברסלי, רלוונטי ומרתק. את חברי הקבוצה מאפיינת היכולת להקשיב זה לזה ולקבל הערות, והיא שעומדת בבסיס התפתחותה. מובן שהצורך בביטוי אישי הוא מרכזי, אבל לצדו מתקיימת איזושהי צניעות, שמקורה אולי במקום מושבם בדרום הארץ. בסופו של דבר גם התלבטנו כיצד להעמיד את התערוכה כך שכל עבודה ועבודה תקבל את המרחב ואת המיקום האופטימלי לה במגבלות הגלריה.
תוצאותיו המרגשות של מסע זה הוצגו בתערוכה "אמרתי לך", שהוצגה בחודש מאי 2014

שרה בורשטיין

שרה בורשטיין, אמרתי לך, 2013, דמות מפוסלת בחומר עטופה בחיתול תפור ביד, 14/9/31 ס"מ

התערוכה

מיכאל ליף, צלם טכני במקצועו, פרס מעין כרונולוגיה אישית באמצעות מחווה לסדרת המצלמות שליוו אותו מנעוריו. המצלמות בנויות במדויק בחומר לבן באופן שמנתק אותן מהקשרן הפונקציונלי והופך אותן לאובייקטים יפים לעצמם.
יפה סלפטר יצרה מיצב בזעיר אנפין שעוסק במשקפת שהייתה שייכת לאביה שנהרג בהיותה ילדה. היא הושיבה קבוצת דמויות בסצנה ביתית תאטרלית, ולכל אחת מהן הצמידה משקפת. המשקפת חוסמת את עיני הדמויות, ובכך מאפשרת להן התבוננות פנימה אל הווייתן.
שלי אוקון בנתה תיבות אישיות מעוטרות בדימויים של הקרובים ללבה שאיירה בשיטת הסגרפיטו. העיטור מתקבל כחותמות של חיתוכי עץ ומזכיר סמלים של שושלות משפחתיות. צורתו מרמזת על הצפנה של סיפורים חסויים.
שרה בורשטין הציגה שתי עבודות שעוסקות ביחסים כוחניים בין בני אדם. הדפס דיגיטלי של דמות מתנשאת, כמעט לא אנושית, שמובלטת יכולתה להשפיל, ולצדה פסל מוקטן של דמות אנושית עטוף בתכריכים.
סיגלית בראייר הניחה ערמה של מאות פרפרים לבנים בסלי גומי שחורים ששימשו לאיסוף ממצאים ארכאולוגיים. ענן הפרפרים המקורקעים, עוטי החיוורון, עוסק בתסכול ובכאב הנלווים לאמירה " אמרתי לך".
נצה בר בדקה בסדרת הגופים האמורפיים שיצרה את מרחב האפשרויות שמעניקה היכולת לבחור להתהלך בדרכים לא מוכרות. האובייקטים מזכירים צורות סוראליסטיות, ומוטבעים בהם מעין סימנים שנצרבו בתוכם לצמיתות. הטבעות אלה מגדירות את האדם, אך עם זה עלולות לעכב את התנהלותו בתוך הלא מוכר. המתח שנוצר בין הביטחון לאי ידיעה הוא מהותה של העבודה.
אסתי ברק עסקה בחשיבותו של תהליך הלימוד העצמי בדבר הדרך המתאימה לכל אחד להתנהל. היא בנתה מערך של מבוכים מרובי מסלולים ופתחים שמאפשר מסע של חיפושי נתיב, הצבת שאלות ויציאה מנקודות מוצא שונות.
יעל שחם הציגה ראשים אטומי הבעה, שעיניהם כמו מוסתרות בפס צבעוני מרומז. העבודה עוסקת במהותה של תקשורת בין אישית, בכוחן של מילים לחבר ולהרחיק וביכולות של הבנה והזדהות בחברה האנושית. העיניים המוסתרות מספרות על ההתבוננות פנימה בלי לראות את האחר.

דבורה וינברג הציגה סדרת כלים דומים בעלי אופי מכיל, כמו נשי, שמבטאים תהליך התפתחות מכלי לכלי כשהשוני אינו גדול, אבל משמעותי. יצירתה עוסקת בקשר הבין דורי בין אמהות לבנותיהן, ברצון להתרחק מהגורל התורשתי וליצור סיפור חיים אחר.
נחמה מזור בנתה סדרת כלי קיבול לאותם משפטים שהייתה רוצה להגיד לילדיה כדי לכוונם ולהזהירם מפני תהפוכות החיים, אבל מכיוון שהיא יודעת שבכך היא גם כובלת, בחרה לשתוק. בעבודת סריגה היא סוגרת את פתחי המכלים ומעניקה להם אסתטיקה מעודנת.
אביגיל כהן יצרה נחיל נמלים בעבודת יד סיזיפית והעלתה שאלה בנוגע לכוחו של הרוב. האם עצם היותם רבים הופך אותם לצודקים? האם העובדה שהכלל אומר או עושה הופך את היחיד השונה לטועה? עם זה ברור שרק התארגנות של פרטים כקבוצה תאפשר להשיג יעדים שאינם בטווח יכולתו של היחיד.

יעל שחם

יעל שחם, ללא כותרת, 2013, פיסול ידני, כל ראש כ-25/25/25 ס"מ

קבוצת "חומר דרומי" מתייחדת מקבוצות לימוד אחרות בכך שנוסף על ידע שנרכש ליצירתו הפרטנית של כל אחד ואחר מחבריה, מרכזי בעבודתם גם התהליך המשותף, סיעור המוחות, ראיית טובת הקבוצה כמטרה מרכזית. כמנחת הקבוצה הזדמן לי לעבוד עם אנשי הדרום, להתקדם יחד עמם לתערוכה מגובשת, ליהנות מנכונותם לתרום למען מטרה משותפת וללמוד מהקבוצה ומכל אחד ואחד מהם לחוד.

מיכאל ליף

מיכאל ליף, רטרוספקטיבה בשחור לבן, 2013—2014, פיסול ידני, חומר לבן, העבודות בגודל טבעי

רונית צור היא קרמיקאית שיוצרת בחומר למעלה מעשרים שנה. למדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי אוצרות במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. הייתה האוצרת של בית בנימיני בשנים 2011–2013.

צילומים:
יעל שחם, ללא כותרת, 2013, פיסול ידני, כל ראש כ-25/25/25 ס"מ
מיכאל ליף, רטרוספקטיבה בשחור לבן, 2013—2014, פיסול ידני, חומר לבן, העבודות בגודל טבעי
שלי אוקון, תודעה, 2013, בניית יד ממשטחים, דימויים בסגרפיטו, 23/20/32 ס"מ
שרה בורשטיין, אמרתי לך, 2013, דמות מפוסלת בחומר עטופה בחיתול תפור ביד, 14/9/31 ס"מ