האמן בסטודיו / הסטודיו שבאמן

פורסם בכתב עת לאמנות חומרית 1280 | גיליון 32

מאת: טליה טוקטלי

 הסטודיו של רות ברקאי

הסטודיו של רות ברקאי.
המבנה שהסטודיו שוכן בו נמצא בשכונת מוסררה. זהו בית אבן של שתי קומות, שבנתה בערך ב-1890 משפחה יוונית שיורשיה חיים היום בקפריסין. אנחנו מתגוררים בקומה הראשונה עם יציאה לגינה אחורית, והסטודיו נמצא במרתף הבית כשחלקו התחתון הוא בור מים מסוף המאה ה-19.
צילום: האמנית

התגבשות של יצירה היא תהליך ארוך. האמן עובר דרך שמתפענחת בדרך, במקביל לציר הזמן. לפעמים אדם יוצר כהרף עין: רעיון… עשייה… ויש; אבל לרוב יצירה מתארכת על פני ימים, חודשים ושנים: צורות ונושאים נעטפים ונחשפים, מתגבשים, מתפוררים ומתגבשים מחדש.

סטודיו של אמן חומר הוא אתר ייחודי. לחומר עצמו דרך שמאופיינת במערכות יחסים ארוכות ומורכבות עם מים, עם חום ועם אמן יוצר. החומר מהנדס את עצמו בין מצבים של לחות רווייה לכליל היובש. הוספת מים מאפשרת להפוך תערובת של אבקות גרוסות לחומר פלסטי שמתאים ליצירה בדרכים שונות. קשר נפשי ומגע פיזי מביא ליצירת ׳דבר׳. ההחלטה שה׳דבר׳ מוכן להמשך התהליך הקרמי מחייבת הרהורים על פרֵדה. הפרֵדה הראשונה. המים מתנדפים לאִטם מתוך החומר, והאמן עוקב אחר התכלותם עד שהחומר מתייבש. ייבוש מלא מגלם בתוכו חרדת שבר, שכן כל הפעלת לחץ או נגיעה שאינה נכונה עלולה לסכן את הקיום השלם. עם זאת זה הרגע המוביל לשלב האין חזור הבא: השרפה בתנור הקרמי. בסיום השרפה ישנה החומר את תכונותיו הפיזיות והכימיות וייעשה מוצק ובלתי מסיס במים. שלב זה מחייב הפרדה מוחלטת, ניתוק המלווה בחרדה בין האמן ל׳דבר׳.

הסטודיו של עירית אבא

הסטודיו של עירית אבא.
בסמטה חד סטרית שיוצאת מרחוב אגריפס, כמה מטרים מתחילתה בצד ימין, דלת כחולה שפעם הייתה סגולה. לשם אני נכנסת, יורדת שלוש מדרגות, עוברת חדר אחד, עולה שלוש מדרגות, חוצה את החדר ופותחת את החלונות בקצה הסטודיו שלי. במקום זה כארבעה עשורים אני לשה את החומר ומסובבת את הגלגל. מדי פעם יוצאת לסיבוב בשוק, חוזרת לסטודיו וממשיכה מהמקום שעצרתי בו או מתחילה מחדש.
צילום: שי הלוי

פתיחת דלת התנור בסיום השרפה מזמנת מפגש מחודש בין חומר מוצק ליד; בין חומר שעדיין מאפשר לחומרים שונים לחלחל לתוכו, חומר שממשיך ׳לעבוד׳ אך בדרך אחרת. כשיחליט האמן על פרדה נוספת מהחומר החף או המחופה, הוא יישרף בטמפרטורה אחרת. האמן ילווה את תהליך השרפה, ישלוט בקצב עליית הטמפרטורה, אולי ישהה אותה כדי לתת לתהליכים סמויים להתרחש בתוך התנור, ותמיד ימתין בשקיקה לפתיחתו.

 סטודיו של ניצה בר

הסטודיו של ניצה בר.
הסטודיו שלי נבנה עם הבית לפני עשרים שנה, כחניה מקורה צמוד לבית. עם הזמן הסטודיו "נוגס" בעוד חלקים של הבית ומאמץ אותם לצרכיו. כרגע הפך הממ"ד לגלריה צנועה של עבודותיי ולארון אחסון לחומרי גלם. לסטודיו אין חלונות, והוא תמיד פתוח החוצה, אל האור ואל הנוף. המדבר מספק השראה לי ולתלמידיי הרבים. הוא חלק בלתי נפרד מהמקום. האור, הצבעים, היעלים, השקט והיובש יוצרים אווירה מיוחדת ומתמזגים בעבודה.
צילום: נעמי בר

התהליך היצירתי בחומרים קרמיים מזמן אפשרויות רבות עד ההחלטה שזהו. זה הדבר. הסטודיו כאתר ליצירה בחומר מצויד בתנור קרמי, באבניים, במדפים שאפשר להניח עליהם תבניות גבס ועבודות חומר בשלבי עבודה שונים. בסטודיו נשמרים גם חומרי הגלם בכל מיני מצבי צבירה. הסטודיו הוא המקום שבו הפועל יוצא מהכוח.

התיאור הגרמי של סטודיו כאתר שבו עובדים בחומר מתעתע. הסטודיו – אף כי אני טוענת שחלק מתהליך היצירה אינו מתחולל בו – הוא מקום יקר, חשוב ומשמעותי לכל אמן, עוד קודם לציודו. זה מקום פרטי מאוד, שמאפשר התכנסות, שקט, בהייה; מקום ממשי שבו אפשר ליצור ולהתחרט, ליצור ולטעות פעם ופעמיים ושלוש, ומתוך הטעייה למצוא דרך שונה, רעננה. מקום שמאפשר אי-עשייה, התרוקנות; נגיעה במי התהום הפנימיים בכדי להעלותם לפני השטח ומשם לקצות האצבעות.

קיימת גם שגרת עבודה. ע ב ו ד ה. שמחה עם צבע או עם חריץ. יציאה מהסטודיו מלווה בשינוי מהותי. החלל האמיתי הופך למקום פנימי. האמן נושא את הסטודיו בתוכו. מצב אנרגטי ורגשי כזה מאפשר ספיגה וספיחה של חומרי היומיום באשר הם. באי-מקום שבתוכנו מתחוללים תהליכים יצירתיים: החלטות נועזות מתקבלות, חומרים ממקורות שונים מתחברים אלה לאלה, אירועים נשכחים נשלפים.

סטודיו של שחף גבעון

הסטודיו של שחף גבעון.
אני חיה עם משפחתי על גבול מצרים. הסטודיו שלי בנוי מאדמה מעל נווה מדבר שבו שתי בארות "ביריין" ואל מול ואדי בארותיים, שמתפתל אל עבר האופק ולתוך מדבר סיני. הסטודיו בנוי על תשתית מבנה שבעבר היה מצפה כוכבים של בחור בשם נועם ויסמן. נועם היה מראה לקבוצות מטיילים את הכוכבים בעזרת טלסקופ ענק שהיה ממוקם באמצע הסטודיו. לפני 15 שנים בערך עזב נועם את עזוז, והמבנה נשאר נטוש. אחר כך השתלט הצבא על המקום, וחיילים נהגו לישון בו בלי חיבור למים ובלי שירותים ומקלחת. כשקיבלנו את המבנה הוא היה במצב גרוע מאוד, עם גרפיטי וחורים ענקיים בקירות (בלילה סוער אחד חייל ירה בחייל בתוך החדר הזה וריסס את הקירות). אורי, בעלי, שיפץ את המקום, ניקה אותו מהאווירה המשונה שהיתה בו והרחיב אותו על ידי בנייה באדמה ובאבן מקומית.
צילום: חלבריך טוביאנה