הכד אז ועכשיו

מתוך מגזין 1280°c, קיץ 2013

מאת: רז סמירה

Efrat Eyal

אפרת איל | טרגדיה יוונית, מתוך "עבודות שחורות" | צילום: ליאוניד פדרול, מוזיאון א"י

הביאנאלה השביעית לקרמיקה ישראלית, שאצרה ענת גטניו ונקראה "חומר זוכר: זיכרון תרבות ביצירה הקרמית העכשווית", בחנה את המושג מבחינה תוכנית וחומרית. התערוכה כללה מגוון רחב של אמנים צעירים וותיקים וטכניקות שונות וייחודיות. במאמר המופיע בפתיחתו של קטלוג התערוכה גטניו מציינת את החלוקות ואת ההקשרים בין האמנים. אחת הקטגוריות היא "זיכרון תרבות", המתייחסת לאמנות ולעיצוב. במאמר זה ארצה להרחיב נקודה זו דרך סדרת הכדים "טרגדיה יוונית" מתוך הפרויקט The Art Wife של אפרת אייל, 2013.

אייל בוחרת יצירות מפתח בתולדות האמנות האירופית ובהיסטוריה של האמנות החזותית, וכאן בחרה להתייחס לאמנות היוונית הקלסית העתיקה והמוקדמת, תקופה שבה הקדרות פרחה ונהפכה לתעשייה משגשגת. את היצירה מתולדות האמנות אייל מתרגמת להווה, לכאן ועכשיו, ומוסיפה לה נדבך עכשווי ומקומי.

תחום הדעת של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות ולהבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת את החברה והתרבות וכיצד אלה מעצבות אותה מתוך הנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי מבנה הניתן לתיאור או לניתוח פרשני. אבל לא רק הסגנון האמנותי מתעצב מתוך ההקשר ההיסטורי, אלא גם מהותה של האמנות עצמה, ומהות זו כוללת גם הקשרים איקונוגרפיים והשוואה סגנונית.

בשנים האחרונות נעשתה אמנות הקרמיקה מרכזית יותר ויותר בשדה האמנות בישראל, והיא זוכה גם להכרתו של הממסד האמנותי. לשינוי זה ביטויים רבים, בין השאר היותו של החומר רכיב מרכזי ביצירתם של אמנים מהתחום ושל כאלה שאינם מזדהים עמו דווקא, והשיח שהחלו הקרמקאים לקיים עם תולדות האמנות. זהו שיח מורכב בעל רבדים רבים, המעיד על הידע של האמן ומעלה את יצירתו להקשר תרבותי גבוה. בכך מתקיימת גם מעין הצהרה על מעמדו של התחום.

ה"טרגדיה היוונית" של אייל מורכבת מסדרת כדים שבמבט ראשון נראים ככדים יווניים קלסיים אותנטיים בשל צורתם וצבעוניותם, אך הם מורכבים מחלקים רבים ושונים שנוצקו בתבנית חפצי יומיום מן המרחב הביתי של האמנית כגון מנעול, קונכייה או אצטרובל. "אלה מהווים מעין מילון צורות פרטי, שממנו נלקחים אבני הבניין ליצירת כלים על פי הסכמות המסורתיות".i ואולם לצורה הקלסית נוספים שינויים ונדבכים מקומיים, עכשוויים ואישיים. במבט נוסף אנו רואים שהעיטור אינו מספר על המיתולוגיה היוונית וגיבוריה, על מלחמת טרויה, על טקסי קבורה או על ציד, אלא מתאר נשים עירומות מבצעות פעולות ביתיות יומיומיות, בעיקר כאלה של ניקיון וסדר כגון סידור או גיהוץ. אייל מפֵרה את הסדר הקלסי הקפדני בכך שהיא "מורידה" את נושאי העיטור מדמויות מיתולוגיות ואלים העושים פעולות הרואיות, לרוב במרחב הציבורי, לתיאור פעולות יומיות שגרתיות של מלאכות בית במרחב הביתי, האישי. זאת ועוד, גיבוריה אינם גברים עירומים אידאליים, אלא נשים פשוטות עירומות. בכדים היווניים הגברים מסמלים אידאל של יופי, ואילו הנשים לבושות תמיד, מתארות את האופנה.

הדגם המלווה ומעטר את הכדים היווניים עוקב אחר צורניות הכלים ומורכב בדרך כלל מצורות גאומטריות פשוטות ומדויקות החוזרות על עצמן. כך פני הכלי מחולקים לרצועות, שורות, ובכל רצועה דגמים גאומטריים החוזרים על עצמם בסגנון שטוח וסכמטי. אייל שומרת בסדרה על תבנית ציורית זו, אך העיטור המלווה את הכדים בנוי מדגם חוזר של חפצי יומיום כגון מברשות לניקוי בקבוקים, מברשות לניקוי אסלות, מחטי תפירה, מנעולים, מברשות לניקוי וקרצוף משטחים, פומפות וקולבים. החפצים מדגישים את מלאכות הבית הנשיות כגון תפירה, ניקוי, האכלה והלבשה וסוגרים מעגל צורני ומנטלי סביב הדמויות. אייל, כמו האמנים היוונים, מתאימה את עיצוב הדגמים והדמויות לצורת הכלי ומקפידה שהדמויות יופיעו בקו אחד מתוך שמירה על צבעוניות מצומצמת של שחור, אדום ולבן.

הדימויים של הנשים העירומות שהדפיסה אייל על הכדים מבוססים על תצלומי הרצף הניסיוניים של הצלם אדוארד מייברידג' (Eadweard Muybridge, 1830-1904) שחקר את התנועה באמצעות צילום. אייל בוחרת במודע להתייחס לאחד מחוקרי הצילום והתנועה הראשונים ולצטט אותו, ובקרמיקה משלבת לא רק את המדיום הזה, אלא גם ביקורת חברתית מגדרית עכשווית על עבודתו. ברבות מסדרותיו בחן מייברידג' תנועות מוזרות ואזוטריות, שחשיבותן המדעית אינה ברורה (כך למשל בסדרת תצלומי האישה העירומה המפילה ומרימה מטפחת או בסדרות של הנשים הזוחלות על ארבע, נכנסות לאמבט, מקפצות על רגל אחת, מכות ילד בישבן או מפשיטות זו את זו). בחירותיו ותצלומיו משקפים הטיה מגדרית ברורה: הגברים מצולמים בתנוחות של כוח ועוצמה – חוטבים, הודפים, מכים ומניפים, ואילו הנשים מצולמות בתנוחות אבסורדיות, מציצניות ומשפילות.ii

מרתה בראון טוענת שמייברידג' "השתמש במצלמה כדי לחשוף את אותם רבדים בפעילות האנושית שלרוב נותרים סמויים, אך לא משום שלא ניתן היה לראותם בעין בלתי מזוינת […] אלא משום שעל פי המוסכמות החברתיות והמוסריות נקבע שהם יישארו מוסתרים, חוץ מבעולם הפנטזיה והדמיון. המחוות והתנוחות שמייברידג' משתמש בהן חושפות דחפים ארוטיים וסקרנות מציצנית בשפה שכיום היינו מזהים כלקוחים מהמילון הפורנוגרפי".iii בשימוש בהדפסים אלה, כותבת גטניו, "אייל מחדירה למערך הכלים, המקרין יופי והידור, עמדה ביקורתית הנוגעת למוסכמות חברתיות ודנה גם במתח הקבוע המלווה אמניות-נשים בין העיסוק באמנות לבין הטיפול בבית ובמשפחה".iv

העמדה הביקורתית של אייל מתחדדת כשבוחנים את הדימויים הנשיים שבחרה מתוך הסדרות של מייברידג'. כך למשל הכד השחור המזכיר את צורת הקיליקסv כשבמרכזו העגול מודפסת באדום בחורה עירומה, מגהצת (מניפה מגהץ ברזל מעל קרש הגיהוץ). מוטיב המגהצת זכה באמנות להתייחסויות רבות (ראו למשל הציור "מגהצות", 1884, של אדגר דגא, המתאר זוג נשים מגהצות ליד קרש גיהוץ גדול; ציורו של פבלו פיקאסו "המגהצת", 1904, מהתקופה הכחולה, שבה דמות אישה כחושה ועייפה מגהצת למחייתה; או צילומו של ג'ף וול "מראה מתוך דירה", 2004‑2005, שבו קרש הגיהוץ והמפות תופסים מקום מרכזי בחלל הדירה של שתי הבנות). אייל משנה קלות את צורתו החיצונית של הכלי היווני, מייצרת טונדו כתום-אדום מסביב הדמות של מייברידג' ובזאת מותחת חוט מקשר בין האמנות והתרבות הבינלאומית, האמנות והתרבות המקומית ושפתה האמנותית שלה עצמה.

השפעתם של תולדות האמנות ניכרת בעבודתה של אייל בכמה אופנים, שכן היא מתמקדת בשיח עם נוסחאות ודימויים איקוניים ומציעה דיאלוג מורכב בין תרבויות ובין עמדות חברתיות. מצד אחד היא בוחרת את התקופה היוונית הקלסית, שבה עוצבה תפיסת היופי והאסתטיקה שחזרה פעמים רבות בהיסטוריה של העולם בכלל ושל עולם האמנות בפרט; ומן הצד האחר היא בוחרת תקופות מודרניות, שדרכן היא בודקת הקשרים עכשוויים, חברתיים ומגדריים. הציטוט והאופן שהיא מטפלת בדימוי האיקוני הוא לעתים קרובות הומוריסטי, אירוני וציני.

i ענת גטניו, "בין זיכרון לתרבות", בתוך: חומר זוכר: זיכרון-תרבות ביצירה הקרמית העכשווית, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2013, עמ' 9.

ii מבוסס על הערך "אדוארד מייברידג'", באתר ויקיפדיה.

iii Marta Brown,"The Expanded Present: The Photography of Movement", in: Ann Thomas (ed.), Beauty of Another Order: Photography in Science, Ottawa: National Gallery of Canada, p. 173

iv גטניו, חומר זוכר (לעיל הערה 1), עמ' 39.

v קיליקס (ביוונית κύλιξ, שמשמעה: כוס) היא כוס שטוחה, או קערה, לשתיית יין שרווחה ביוון העתיקה. כוסות מסוג זה היו מעוטרות בסגנון הדמות השחורה או הדמות האדומה של המאות החמישית והשישית לפנה"ס, בדרך כלל בתיאורים הקשורים להפקת היין. הסצנות עוצבו כך שיפתיעו את לוגם היין לכשיתגלו עם תום השתייה: הן היו בדרך כלל הומוריסטיות, בעלות אופי מיני או ארוטי. דמויות שכיחות על גבי כוסות אלה היו דיוניסוס, אל היין, וכן דמויות של סטירים.

הצלם: ליאוניד פדרול, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

"Photo : Leonid Padrul, © Eretz Israel Museum, Tel Aviv"