ענת נגב – זית, זייתון מיצב על קו התפר

פורסם בכתב עת 1280°c גליון 29, חורף 2014

זית, זייתון

פורטרט על תחתית צלחת מתגלה אט אט מבעד למסך של שמן זית.

עבודתו של מתן ישראלי ממוקמת על קו התפר, מתחת למפלס התחתון של שער שכם. אמנות רב חושית המנכיחה את המציאות הקיומית בירושלים.

ענת נגב

צילומים: מתן ישראלי

כשעשיתי את דרכי במורד השביל המוביל לשער שכם נזכרתי ששער זה נחשב ליפה ולמפואר שבשערי חומת ירושלים העות'מאנית. ובכל זאת, בצהרי יום הסתיו השמשי שקבענו להיפגש "מתחת לשער" יופיו לא היה ידוע. שער שכם הוא מקום מתעתע, רב קסם ורב תעלומה.

לשער מפלסים אחדים: מפלס הכניסה הרגיל, ההומה ברוכלים, עגלות, ילדים מתרוצצים וקונים נחפזים; המפלס העליון, שבו מדרגות העולות למגדל המוליך אל טיילת החומות, המקיפה את העיר העתיקה. והמפלס התחתון, מפלס כמעט סודי, שרק מעטים פוקדים אותו.

במקום זה בחר האמן מתן ישראלי למקם את עבודתו "זית, זייתון", שהיא חלק מהתערוכה עשוי מאבן שנעשתה במסגרת פרויקט "מנופים" בירושלים. מטרתו של פרויקט זה, המשותף לאמנים החיים ויוצרים בירושלים ולמוסדות התרבות בה, ליצור תערוכות ואירועי אמנות בהתאמה למגוון האוכלוסיות המתגוררת בעיר ולהביאן לפינותיה החבויות.

זית, זייתון

צילומים: מתן ישראלי

כשבא לסיור המוקדם באתר שהוקדש לתערוכה – מערה הנמצאת מתחת ליסודות שער שכם – חלף דרך הכוך החשוך, המפלס התחתון של השער, והחלל הסודי ושכוח האל שבה את לבו: "המקום היה לא מזמין ושכוח, לקוחות יחידים ישבו ושתו קפה או תה על יד שולחנות פלסטיק ישנים. המקום הרגיש כמו שטח אקס-טריטוריאלי, שטח הפקר". מיד ידע שכאן ירצה לעשות את העבודה שלו.

ישראלי פועל כחלק מקבוצת מוסללה, עמותה הפועלת במוסררה ומטרתה, ככתוב בטקסט המציג את מטרותיה, "לבחון את מציאות קוי התפר בירושלים בניסיון להוסיף, להתערב ולשנות – מתוך מודעות אל סביבה מורכבת, מקוטבת וכאוטית, שבה צלקות ההיסטוריה מעצבות את פני היומיום. בין פנתרים שחורים, קירות אבנים ופסטורליה של שכונת גנים האמנות והיצירה ברחובות קוראות ליצירת דיאלוג, הזמנה פתוחה למסע-מחקר חווייתי שונה ומשתנה".

זית, זייתון

אחת ממטרות הקבוצה לפעול באופן חברתי ואמנותי באזור "שטח ההפקר" – אזור שבשנים 19481967 היה מובלעת, ללא ריבונות מדינית, בין הגבול הירדני לגבול הישראלי. ב-1948, בשוך קרבות מלחמת העצמאות, נקבע הגבול בין ישראל לירדן כגבול זמני בשרטוט חפוז על גבי מפה בקנה מידה קטן. משהתברר כי מפה זו היא היחידה המקובלת על שני הצדדים, נהפכו אותם קווים לא מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב. זה הקו הידוע בשמו "הקו הירוק". הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיו מקור מתמיד לוויכוחים ולסכסוכים בין ישראל לירדן. לאורך הקו בנו שני הצדדים עמדות וביצורים, מקצתם בבתי מגורים ובמוסדות ציבור עירוניים, ובשטח ההפקר הונחו מוקשים. השכונות שגבלו בקו הגבול, בכללן מוסררה, היו לשכונות ספר שהמגורים בהן נחשבו מסוכנים, ועל כן הן נהפכו לשכונות מצוקה שאוכלסו במעוטי אמצעים והתאפיינו בעוני ובהזנחה. גם כיום ישראלי רואה בשטח ההפקר No man's land ומציין שמטרתו של פרויקט מוסללה להפוך את השטח ל-All man's land.

זית, זייתון

בביקורו הראשון באתר ראה ישראלי במפלס התחתון של שער שכם בית קפה קטן וזנוח למראה, חאג' אליאס שמו. המקום, בהנהלת משפחת זרו מהר הזיתים, היה בעבר מוסד ותיק ומוכר במזרח ירושלים. אחד הבעלים, ד"ר איימן זרו, מספר לי שאת בית הקפה, הקרוי על שם אביו, ייסד האב בשנת 1951 ושנים רבות היה מקום מפגש פופולרי והומה לפועלים שבאו לעבוד בירושלים. בשנת 1967 עבר הקפה למשכנו מתחת לגשר. בהדרגה התחלפו יושבי בית הקפה בתיירים, והעסקים במקום היו טובים עד תחילת האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987. מאז ועד היום הלכה כמות המבקרים ופחתה, אך למרות הקשיים הקפידה המשפחה לשמר את הפעילות במקום. כל בני הדור השני במשפחה המכובדת והמשכילה הזאת עוסקים במקצועות חופשיים, ועל המקום הם שומרים בשל חשיבותו ההיסטורית ומשום שהוא נמצא בכניסה ל"עיר התחתית" של ירושלים, היא העיר הרומית.

זית, זייתון

זית, זייתון, קדרות: צבי ישראלי, ציור: מתן ישראלי 2014, חומר קרמי, קוטר כל צלחת: 20 סמ'

ישראלי רואה במיקומו של הקפה, מתחת לגשר, מקום סמלי: הגשר מסמל בעיניו את העולם הפורמלי, הכלכלי, המתנהל לפי אמות המידה המקובלות בחברה קפיטליסטית. מתחת לגשר נמצאים הקבצנים, חסרי הבית, ויחד עם העוני והדלות באה גם התבוננות מסוג אחר. ישראלי, שקודם לכן עסק גם במסעדנות ובעסקי אוכל, בחר כאמור במקום זה כזירה לפרויקט שלו, ובעבודה משותפת עם אביו, קדר חובב, ועם משפחת זרו ייצר קבוצה של צלחות אוכל שעליהן צייר את דיוקנאות בני המשפחה. העבודה עם משפחת זרו נמשכה חודשים אחדים, ובמהלכם נוצר קשר אישי מיוחד בינו ובין בני המשפחה.

סדרת הדיוקנאות מתארת שלושה דורות של בני המשפחה, גברים בלבד, ומרכיבה מסמך היסטורי עכשווי של משפחה ותיקה זו. הרעיון של הצלחות המצוירות עלה מיד בהשראת דברים שהסביר הארכאולוג ד"ר גיא שטיבל מאוניברסיטת תל אביב בסיור לאמנים שערך במסגרת ההכנות לתערוכה. בריאיון טלפוני שטיבל מספר גם לי על שער שכם, שהיה שער הכניסה לעיר הרומית, ומוסיף שהנוף נשאר דומה ביותר למה שהיה אז. גם חיי היומיום היו דומים למדי, וכהדגמה לכך הראה לאמנים בסיור כלים לשתיית יין. הכלים היווניים היו עשויים חרס, ועליהם היו איורים של דמויות מיתולוגיות; ואילו הכלים הרומיים היו עשויים מתכת, ועם שתיית היין היה נחשף על קרקעית הכוס פסלון תלת ממדי בדמותו של בעל הבית. שטיבל מציין כי בתקופה הרומית נתפס מעמדו החברתי של האדם דרך חפציו, וכי מכלי השתייה שנמצאו אפשר ללמוד על התרבות כולה.

מתן ישראלי אימץ רעיון זה, וגם באמצעות כליו שלו, כמו הכלים הקדומים, אנחנו לומדים על התרבות, על משפחת בעלי בית הקפה ומשתתפים בטקס הגילוי האטי המתרחש דרך פעולת האכילה. הוא בחר בכלים עשויים חומר משום שחומר קרמי הוא אדמה – חומר טבעי המשתלב בסביבה ומשדר נוכחות מקומית ושורשית.

אני שואלת את ישראלי על עיסוקו באוכל כמדיה אמנותית. כבר בעבודת הגמר שלו בבצלאל התייחס לאוכל כשיצר מסעדה על גג הבניין וכלים שעליהם הדפיס דימויים שונים. מאוחר יותר יצר עבודה ברחוב הע"ח במוסררה שדימתה בית של משפחה פלסטינית, וגם שם היו כלי האוכל מוטיב מרכזי. לדבריו, כלי האוכל מסמלים אירוח ומפגש, ובעיסוקו בחיבור בין המציאות הישראלית לפלסטינית, בין שכונת המצוקה שהוא פועל ממנה לשאר העיר, האירוח והמפגש הם הגשר: "אוכל עוזר לעכל מחשבות קשות", הוא אומר, "מעביר את המחשבות מהשכל לבטן, עוזר להפנים, נותן פסק זמן להבין. בעצם העובדה שאתה מכניס פיזית את הדבר פנימה אליך, לבטן, אתה מפנים אותו". כשישראלי אומר "הדבר", הוא מתכוון למחשבה, שלעתים היא קשה ולא נעימה, העטופה ומגולמת באוכל.

זית, זייתון

אנחנו יושבים בבית הקפה על שרפרפים נמוכים מסביב לשולחנות פלסטיק צנועים. אחדים מהרהיטים הם אבני הבניין העצומות שנמצאו במקום, הוזזו וסודרו כך שישמשו כשולחנות וככיסאות ועליהם נפרש בד ארוג מקומי. האווירה מזכירה לי את העיר העתיקה של 1967, הזכורה לי מילדותי, ולא בכדי.

על הקיר תלוי תפריט, צילום אווירי של העיר העתיקה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. שטח ההפקר עדיין ריק לגמרי. ישראלי מצא את התצלום זרוק בירכתי בית הקפה וחש רצון עז להכליל אותו בעבודה. על התצלום שרטט את שושלת משפחת זרו: האב חאג' אליאס, הבנים עבאס, איימן ונעים ובניהם. הסועד בוחר לו שם מתוך השושלת: זו הצלחת שיקבל, ועם חשיפת שמן הזית המכוסה זעתר יתגלה דיוקן מצויר – הפנים שמאחורי השם שבחר מהתפריט. כל רכיבי המנה שהרכיב מקומיים: שמן זית המיוצר בעיר העתיקה, טרי ומריר מהמסיק האחרון, בייגלה ממאפיית מוסררה וזעתר מג'נין.

בית הקפה יפעל במתכונת זו עד ינואר 2015. ישראלי גם מתכנן לקיים במקום פעילויות לתרמילאים ולמטיילים המחפשים מקום למפגש עם המציאות המקומית, מקום למוזיקה, לשיעורים ולסדנאות. בהתפתחות זו הוא רואה חלק מתהליך ארוך שבו האמנות יכולה להשפיע על החברה. שאיפתו שבעתיד המקום יחזיק את עצמו, כך שלאחר פעולת ההתנעה הראשונית, בעקבות היצירה האמנותית המתקיימת בו, ימשיך לפעול בכוחות עצמו.

 

ענת נגב היא מעצבת ומנהלת חברה משלה, בוגרת HIT בעיצוב תעשייתי והמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

לחצו להגדלה

ענת נגב - זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 28-29

ענת נגב – זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 28-29

ענת נגב - זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 30-31

ענת נגב – זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 30-31