• Home
  • /Archive by category ' כתב עת 1280 '

Archive For: כתב עת 1280

האמן בסטודיו / הסטודיו שבאמן

פורסם בכתב עת לאמנות חומרית 1280 | גיליון 32

מאת: טליה טוקטלי

 הסטודיו של רות ברקאי

הסטודיו של רות ברקאי.
המבנה שהסטודיו שוכן בו נמצא בשכונת מוסררה. זהו בית אבן של שתי קומות, שבנתה בערך ב-1890 משפחה יוונית שיורשיה חיים היום בקפריסין. אנחנו מתגוררים בקומה הראשונה עם יציאה לגינה אחורית, והסטודיו נמצא במרתף הבית כשחלקו התחתון הוא בור מים מסוף המאה ה-19.
צילום: האמנית

התגבשות של יצירה היא תהליך ארוך. האמן עובר דרך שמתפענחת בדרך, במקביל לציר הזמן. לפעמים אדם יוצר כהרף עין: רעיון… עשייה… ויש; אבל לרוב יצירה מתארכת על פני ימים, חודשים ושנים: צורות ונושאים נעטפים ונחשפים, מתגבשים, מתפוררים ומתגבשים מחדש.

סטודיו של אמן חומר הוא אתר ייחודי. לחומר עצמו דרך שמאופיינת במערכות יחסים ארוכות ומורכבות עם מים, עם חום ועם אמן יוצר. החומר מהנדס את עצמו בין מצבים של לחות רווייה לכליל היובש. הוספת מים מאפשרת להפוך תערובת של אבקות גרוסות לחומר פלסטי שמתאים ליצירה בדרכים שונות. קשר נפשי ומגע פיזי מביא ליצירת ׳דבר׳. ההחלטה שה׳דבר׳ מוכן להמשך התהליך הקרמי מחייבת הרהורים על פרֵדה. הפרֵדה הראשונה. המים מתנדפים לאִטם מתוך החומר, והאמן עוקב אחר התכלותם עד שהחומר מתייבש. ייבוש מלא מגלם בתוכו חרדת שבר, שכן כל הפעלת לחץ או נגיעה שאינה נכונה עלולה לסכן את הקיום השלם. עם זאת זה הרגע המוביל לשלב האין חזור הבא: השרפה בתנור הקרמי. בסיום השרפה ישנה החומר את תכונותיו הפיזיות והכימיות וייעשה מוצק ובלתי מסיס במים. שלב זה מחייב הפרדה מוחלטת, ניתוק המלווה בחרדה בין האמן ל׳דבר׳.

הסטודיו של עירית אבא

הסטודיו של עירית אבא.
בסמטה חד סטרית שיוצאת מרחוב אגריפס, כמה מטרים מתחילתה בצד ימין, דלת כחולה שפעם הייתה סגולה. לשם אני נכנסת, יורדת שלוש מדרגות, עוברת חדר אחד, עולה שלוש מדרגות, חוצה את החדר ופותחת את החלונות בקצה הסטודיו שלי. במקום זה כארבעה עשורים אני לשה את החומר ומסובבת את הגלגל. מדי פעם יוצאת לסיבוב בשוק, חוזרת לסטודיו וממשיכה מהמקום שעצרתי בו או מתחילה מחדש.
צילום: שי הלוי

פתיחת דלת התנור בסיום השרפה מזמנת מפגש מחודש בין חומר מוצק ליד; בין חומר שעדיין מאפשר לחומרים שונים לחלחל לתוכו, חומר שממשיך ׳לעבוד׳ אך בדרך אחרת. כשיחליט האמן על פרדה נוספת מהחומר החף או המחופה, הוא יישרף בטמפרטורה אחרת. האמן ילווה את תהליך השרפה, ישלוט בקצב עליית הטמפרטורה, אולי ישהה אותה כדי לתת לתהליכים סמויים להתרחש בתוך התנור, ותמיד ימתין בשקיקה לפתיחתו.

 סטודיו של ניצה בר

הסטודיו של ניצה בר.
הסטודיו שלי נבנה עם הבית לפני עשרים שנה, כחניה מקורה צמוד לבית. עם הזמן הסטודיו "נוגס" בעוד חלקים של הבית ומאמץ אותם לצרכיו. כרגע הפך הממ"ד לגלריה צנועה של עבודותיי ולארון אחסון לחומרי גלם. לסטודיו אין חלונות, והוא תמיד פתוח החוצה, אל האור ואל הנוף. המדבר מספק השראה לי ולתלמידיי הרבים. הוא חלק בלתי נפרד מהמקום. האור, הצבעים, היעלים, השקט והיובש יוצרים אווירה מיוחדת ומתמזגים בעבודה.
צילום: נעמי בר

התהליך היצירתי בחומרים קרמיים מזמן אפשרויות רבות עד ההחלטה שזהו. זה הדבר. הסטודיו כאתר ליצירה בחומר מצויד בתנור קרמי, באבניים, במדפים שאפשר להניח עליהם תבניות גבס ועבודות חומר בשלבי עבודה שונים. בסטודיו נשמרים גם חומרי הגלם בכל מיני מצבי צבירה. הסטודיו הוא המקום שבו הפועל יוצא מהכוח.

התיאור הגרמי של סטודיו כאתר שבו עובדים בחומר מתעתע. הסטודיו – אף כי אני טוענת שחלק מתהליך היצירה אינו מתחולל בו – הוא מקום יקר, חשוב ומשמעותי לכל אמן, עוד קודם לציודו. זה מקום פרטי מאוד, שמאפשר התכנסות, שקט, בהייה; מקום ממשי שבו אפשר ליצור ולהתחרט, ליצור ולטעות פעם ופעמיים ושלוש, ומתוך הטעייה למצוא דרך שונה, רעננה. מקום שמאפשר אי-עשייה, התרוקנות; נגיעה במי התהום הפנימיים בכדי להעלותם לפני השטח ומשם לקצות האצבעות.

קיימת גם שגרת עבודה. ע ב ו ד ה. שמחה עם צבע או עם חריץ. יציאה מהסטודיו מלווה בשינוי מהותי. החלל האמיתי הופך למקום פנימי. האמן נושא את הסטודיו בתוכו. מצב אנרגטי ורגשי כזה מאפשר ספיגה וספיחה של חומרי היומיום באשר הם. באי-מקום שבתוכנו מתחוללים תהליכים יצירתיים: החלטות נועזות מתקבלות, חומרים ממקורות שונים מתחברים אלה לאלה, אירועים נשכחים נשלפים.

סטודיו של שחף גבעון

הסטודיו של שחף גבעון.
אני חיה עם משפחתי על גבול מצרים. הסטודיו שלי בנוי מאדמה מעל נווה מדבר שבו שתי בארות "ביריין" ואל מול ואדי בארותיים, שמתפתל אל עבר האופק ולתוך מדבר סיני. הסטודיו בנוי על תשתית מבנה שבעבר היה מצפה כוכבים של בחור בשם נועם ויסמן. נועם היה מראה לקבוצות מטיילים את הכוכבים בעזרת טלסקופ ענק שהיה ממוקם באמצע הסטודיו. לפני 15 שנים בערך עזב נועם את עזוז, והמבנה נשאר נטוש. אחר כך השתלט הצבא על המקום, וחיילים נהגו לישון בו בלי חיבור למים ובלי שירותים ומקלחת. כשקיבלנו את המבנה הוא היה במצב גרוע מאוד, עם גרפיטי וחורים ענקיים בקירות (בלילה סוער אחד חייל ירה בחייל בתוך החדר הזה וריסס את הקירות). אורי, בעלי, שיפץ את המקום, ניקה אותו מהאווירה המשונה שהיתה בו והרחיב אותו על ידי בנייה באדמה ובאבן מקומית.
צילום: חלבריך טוביאנה

ביקורי תערוכות – "חומר דרומי", "אמרתי לך" ועוד עניינים רגישים

מאת: רונית צור
צילומים: אדוה שלהבת
אוצרת: רונית צור

"אמרתי לך" / 2013—2014 / קבוצת אמני חומר דרומי / גלריה חנקין, חולון

פורסם בכתב עת 1280°c גליון 31, קיץ 2015

שלי אוקון

שלי אוקון, תודעה, 2013, בניית יד ממשטחים, דימויים בסגרפיטו, 23/20/32 ס"מ

"הקמנו את קבוצת 'חומר דרומי' לפני למעלה מעשור מתוך צורך אישי שלנו ללמוד ולקיים דו שיח אמנותי מפרה. אנחנו מעמיקים את הקשרים בינינו, ממשיכים להגדיר ולעדכן את המטרות שלנו ויחד מתלבטים בחיפושי דרך וכיוון. מדי שנה-שנתיים אנחנו עובדים על תערוכה משותפת לצד סדנאות מקצועיות. חשוב לנו להיות שגרירים של הדרום, ודרך העבודות, המושפעות מסביבת חיינו, לעודד את צרכני האמנות לרדת דרומה" (מדבריה של נצה בר, תושבת שדה בוקר, היוזמת והמפיקה של המיזם חומר דרומי).
קבוצת "חומר דרומי" נוצרה במטרה לגשר על המרחק מהמרכז בעזרת מכללה אינטימית שהקימו חבריה, הבנויה לפי מידתם ועונה לדרישותיהם הספציפיות. כך הם מזמינים אליהם לדרום את מיטב אמני הקרמיקה בארץ כדי ללמוד מניסיונם ולהעמיק את היכרותם עם טכניקות עבודה מגוונות ובמקביל עובדים לקראת תערוכת נושא. לכבוד התערוכה בוחרת הקבוצה אמן שעוסק באוצרות ומציעה לו ללוותה בתהליך זה במפגשים חודשיים.
בשנת 2012 עליתי על הרכבת לבאר שבע כדי להכיר את הקבוצה. פגשתי אחד עשר קרמיקאים שמתגוררים מדרום לקרית גת בואכה ים המלח, הערבה והמדבר, מוקפים נופים קדומים מעוררי השראה, וביניהם ניכרה קרבה ארוכת ימים שנשענת על האהבה לחומר ומלווה בארוחות צהריים משותפות כמו משפחתיות.
לכאורה הקבוצה מגדירה את המושג "שוליים"בשלושה היבטים: האחד – רוב חבריה הם אנשים מבוגרים , השני – הם עוסקים בקרמיקה, מדיום שעדיין מתקשה לקבל את הכבוד הראוי לו; והשלישי – הם חיים בפריפריה. אבל מכאן גם כוחה וייחודה. לכל אחד מחברי הקבוצה סטודיו פרטי, אך ההתכנסויות המשותפות מאפשרות למשתתפים להתקדם אישית וכקבוצה.
המטרה להציג תערוכה העמידה בפניהם צורך נוסף, שכן ברור שככל שהדיון המשותף יעמיק וידייק, כך תהיה התערוכה מאתגרת ומעניינת יותר. במפגשינו הראשונים דנו בנושא שנתמקד בו, ובסופו של דבר התגבשו שני מישורים של חוויה אישית: מחווה לאובייקט משמעותי; והתמודדות עם התגובה לצמד המילים " אמרתי לך" – אמירה גאוותנית משהו, שמשיגה בדרך כלל את ההפך מכוונתה המוצהרת ומשאירה את חותמה ברבים מאתנו. היא מעידה על שאני, היודע והמנוסה, רוצה לחסוך ממך את הכאב שבטעויות בחירתך, אבל עם זה אמירתה לאחר מעשה פוגענית, צדקנית ועלולה לסרס ולהכעיס. תוך כדי תהליך העבודה עסקנו באמירה זו: התייחסו אליה מי שנפגעו ממנה בילדותם וגם בבגרותם, וגם מי שמתאמצים לכלוא אותה ולא להטיחה ביקרים להם. עלתה השאלה עד כמה אפשר ללמוד מניסיונו של האחר ועד כמה חשובה ההתנסות האישית של ניסוי ותהייה; וכן עלתה התובנה שחינוך הוא הליכה על חבל דק של אמירות ושתיקות. קבוצה אחרת ומעניינת של עבודות מתייחסת לאובייקט בעל משמעות עמוקה לאמן. כך חפצים כמו סדרת מצלמות, מִשקפת ותיבת אוצרות מספרים בתערוכה סיפורי חיים אינטימיים ומרתקים.
במפגשים החודשיים דנו בהתפתחות העבודות, עברנו תהליכים של משוב הדדי מתוך פרגון, תמיכה וביקורת, ובעיקר שאפנו להביא את האישי לידי ביטוי אמנותי אוניברסלי, רלוונטי ומרתק. את חברי הקבוצה מאפיינת היכולת להקשיב זה לזה ולקבל הערות, והיא שעומדת בבסיס התפתחותה. מובן שהצורך בביטוי אישי הוא מרכזי, אבל לצדו מתקיימת איזושהי צניעות, שמקורה אולי במקום מושבם בדרום הארץ. בסופו של דבר גם התלבטנו כיצד להעמיד את התערוכה כך שכל עבודה ועבודה תקבל את המרחב ואת המיקום האופטימלי לה במגבלות הגלריה.
תוצאותיו המרגשות של מסע זה הוצגו בתערוכה "אמרתי לך", שהוצגה בחודש מאי 2014

שרה בורשטיין

שרה בורשטיין, אמרתי לך, 2013, דמות מפוסלת בחומר עטופה בחיתול תפור ביד, 14/9/31 ס"מ

התערוכה

מיכאל ליף, צלם טכני במקצועו, פרס מעין כרונולוגיה אישית באמצעות מחווה לסדרת המצלמות שליוו אותו מנעוריו. המצלמות בנויות במדויק בחומר לבן באופן שמנתק אותן מהקשרן הפונקציונלי והופך אותן לאובייקטים יפים לעצמם.
יפה סלפטר יצרה מיצב בזעיר אנפין שעוסק במשקפת שהייתה שייכת לאביה שנהרג בהיותה ילדה. היא הושיבה קבוצת דמויות בסצנה ביתית תאטרלית, ולכל אחת מהן הצמידה משקפת. המשקפת חוסמת את עיני הדמויות, ובכך מאפשרת להן התבוננות פנימה אל הווייתן.
שלי אוקון בנתה תיבות אישיות מעוטרות בדימויים של הקרובים ללבה שאיירה בשיטת הסגרפיטו. העיטור מתקבל כחותמות של חיתוכי עץ ומזכיר סמלים של שושלות משפחתיות. צורתו מרמזת על הצפנה של סיפורים חסויים.
שרה בורשטין הציגה שתי עבודות שעוסקות ביחסים כוחניים בין בני אדם. הדפס דיגיטלי של דמות מתנשאת, כמעט לא אנושית, שמובלטת יכולתה להשפיל, ולצדה פסל מוקטן של דמות אנושית עטוף בתכריכים.
סיגלית בראייר הניחה ערמה של מאות פרפרים לבנים בסלי גומי שחורים ששימשו לאיסוף ממצאים ארכאולוגיים. ענן הפרפרים המקורקעים, עוטי החיוורון, עוסק בתסכול ובכאב הנלווים לאמירה " אמרתי לך".
נצה בר בדקה בסדרת הגופים האמורפיים שיצרה את מרחב האפשרויות שמעניקה היכולת לבחור להתהלך בדרכים לא מוכרות. האובייקטים מזכירים צורות סוראליסטיות, ומוטבעים בהם מעין סימנים שנצרבו בתוכם לצמיתות. הטבעות אלה מגדירות את האדם, אך עם זה עלולות לעכב את התנהלותו בתוך הלא מוכר. המתח שנוצר בין הביטחון לאי ידיעה הוא מהותה של העבודה.
אסתי ברק עסקה בחשיבותו של תהליך הלימוד העצמי בדבר הדרך המתאימה לכל אחד להתנהל. היא בנתה מערך של מבוכים מרובי מסלולים ופתחים שמאפשר מסע של חיפושי נתיב, הצבת שאלות ויציאה מנקודות מוצא שונות.
יעל שחם הציגה ראשים אטומי הבעה, שעיניהם כמו מוסתרות בפס צבעוני מרומז. העבודה עוסקת במהותה של תקשורת בין אישית, בכוחן של מילים לחבר ולהרחיק וביכולות של הבנה והזדהות בחברה האנושית. העיניים המוסתרות מספרות על ההתבוננות פנימה בלי לראות את האחר.

דבורה וינברג הציגה סדרת כלים דומים בעלי אופי מכיל, כמו נשי, שמבטאים תהליך התפתחות מכלי לכלי כשהשוני אינו גדול, אבל משמעותי. יצירתה עוסקת בקשר הבין דורי בין אמהות לבנותיהן, ברצון להתרחק מהגורל התורשתי וליצור סיפור חיים אחר.
נחמה מזור בנתה סדרת כלי קיבול לאותם משפטים שהייתה רוצה להגיד לילדיה כדי לכוונם ולהזהירם מפני תהפוכות החיים, אבל מכיוון שהיא יודעת שבכך היא גם כובלת, בחרה לשתוק. בעבודת סריגה היא סוגרת את פתחי המכלים ומעניקה להם אסתטיקה מעודנת.
אביגיל כהן יצרה נחיל נמלים בעבודת יד סיזיפית והעלתה שאלה בנוגע לכוחו של הרוב. האם עצם היותם רבים הופך אותם לצודקים? האם העובדה שהכלל אומר או עושה הופך את היחיד השונה לטועה? עם זה ברור שרק התארגנות של פרטים כקבוצה תאפשר להשיג יעדים שאינם בטווח יכולתו של היחיד.

יעל שחם

יעל שחם, ללא כותרת, 2013, פיסול ידני, כל ראש כ-25/25/25 ס"מ

קבוצת "חומר דרומי" מתייחדת מקבוצות לימוד אחרות בכך שנוסף על ידע שנרכש ליצירתו הפרטנית של כל אחד ואחר מחבריה, מרכזי בעבודתם גם התהליך המשותף, סיעור המוחות, ראיית טובת הקבוצה כמטרה מרכזית. כמנחת הקבוצה הזדמן לי לעבוד עם אנשי הדרום, להתקדם יחד עמם לתערוכה מגובשת, ליהנות מנכונותם לתרום למען מטרה משותפת וללמוד מהקבוצה ומכל אחד ואחד מהם לחוד.

מיכאל ליף

מיכאל ליף, רטרוספקטיבה בשחור לבן, 2013—2014, פיסול ידני, חומר לבן, העבודות בגודל טבעי

רונית צור היא קרמיקאית שיוצרת בחומר למעלה מעשרים שנה. למדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ולימודי אוצרות במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. הייתה האוצרת של בית בנימיני בשנים 2011–2013.

צילומים:
יעל שחם, ללא כותרת, 2013, פיסול ידני, כל ראש כ-25/25/25 ס"מ
מיכאל ליף, רטרוספקטיבה בשחור לבן, 2013—2014, פיסול ידני, חומר לבן, העבודות בגודל טבעי
שלי אוקון, תודעה, 2013, בניית יד ממשטחים, דימויים בסגרפיטו, 23/20/32 ס"מ
שרה בורשטיין, אמרתי לך, 2013, דמות מפוסלת בחומר עטופה בחיתול תפור ביד, 14/9/31 ס"מ

ענת נגב – זית, זייתון מיצב על קו התפר

פורסם בכתב עת 1280°c גליון 29, חורף 2014

זית, זייתון

פורטרט על תחתית צלחת מתגלה אט אט מבעד למסך של שמן זית.

עבודתו של מתן ישראלי ממוקמת על קו התפר, מתחת למפלס התחתון של שער שכם. אמנות רב חושית המנכיחה את המציאות הקיומית בירושלים.

ענת נגב

צילומים: מתן ישראלי

כשעשיתי את דרכי במורד השביל המוביל לשער שכם נזכרתי ששער זה נחשב ליפה ולמפואר שבשערי חומת ירושלים העות'מאנית. ובכל זאת, בצהרי יום הסתיו השמשי שקבענו להיפגש "מתחת לשער" יופיו לא היה ידוע. שער שכם הוא מקום מתעתע, רב קסם ורב תעלומה.

לשער מפלסים אחדים: מפלס הכניסה הרגיל, ההומה ברוכלים, עגלות, ילדים מתרוצצים וקונים נחפזים; המפלס העליון, שבו מדרגות העולות למגדל המוליך אל טיילת החומות, המקיפה את העיר העתיקה. והמפלס התחתון, מפלס כמעט סודי, שרק מעטים פוקדים אותו.

במקום זה בחר האמן מתן ישראלי למקם את עבודתו "זית, זייתון", שהיא חלק מהתערוכה עשוי מאבן שנעשתה במסגרת פרויקט "מנופים" בירושלים. מטרתו של פרויקט זה, המשותף לאמנים החיים ויוצרים בירושלים ולמוסדות התרבות בה, ליצור תערוכות ואירועי אמנות בהתאמה למגוון האוכלוסיות המתגוררת בעיר ולהביאן לפינותיה החבויות.

זית, זייתון

צילומים: מתן ישראלי

כשבא לסיור המוקדם באתר שהוקדש לתערוכה – מערה הנמצאת מתחת ליסודות שער שכם – חלף דרך הכוך החשוך, המפלס התחתון של השער, והחלל הסודי ושכוח האל שבה את לבו: "המקום היה לא מזמין ושכוח, לקוחות יחידים ישבו ושתו קפה או תה על יד שולחנות פלסטיק ישנים. המקום הרגיש כמו שטח אקס-טריטוריאלי, שטח הפקר". מיד ידע שכאן ירצה לעשות את העבודה שלו.

ישראלי פועל כחלק מקבוצת מוסללה, עמותה הפועלת במוסררה ומטרתה, ככתוב בטקסט המציג את מטרותיה, "לבחון את מציאות קוי התפר בירושלים בניסיון להוסיף, להתערב ולשנות – מתוך מודעות אל סביבה מורכבת, מקוטבת וכאוטית, שבה צלקות ההיסטוריה מעצבות את פני היומיום. בין פנתרים שחורים, קירות אבנים ופסטורליה של שכונת גנים האמנות והיצירה ברחובות קוראות ליצירת דיאלוג, הזמנה פתוחה למסע-מחקר חווייתי שונה ומשתנה".

זית, זייתון

אחת ממטרות הקבוצה לפעול באופן חברתי ואמנותי באזור "שטח ההפקר" – אזור שבשנים 19481967 היה מובלעת, ללא ריבונות מדינית, בין הגבול הירדני לגבול הישראלי. ב-1948, בשוך קרבות מלחמת העצמאות, נקבע הגבול בין ישראל לירדן כגבול זמני בשרטוט חפוז על גבי מפה בקנה מידה קטן. משהתברר כי מפה זו היא היחידה המקובלת על שני הצדדים, נהפכו אותם קווים לא מדויקים ששורטטו ברישול לגבול בינלאומי מחייב. זה הקו הידוע בשמו "הקו הירוק". הקווים הגסים חצו וביתרו שכונות, רחובות ואף בתים, והיו מקור מתמיד לוויכוחים ולסכסוכים בין ישראל לירדן. לאורך הקו בנו שני הצדדים עמדות וביצורים, מקצתם בבתי מגורים ובמוסדות ציבור עירוניים, ובשטח ההפקר הונחו מוקשים. השכונות שגבלו בקו הגבול, בכללן מוסררה, היו לשכונות ספר שהמגורים בהן נחשבו מסוכנים, ועל כן הן נהפכו לשכונות מצוקה שאוכלסו במעוטי אמצעים והתאפיינו בעוני ובהזנחה. גם כיום ישראלי רואה בשטח ההפקר No man's land ומציין שמטרתו של פרויקט מוסללה להפוך את השטח ל-All man's land.

זית, זייתון

בביקורו הראשון באתר ראה ישראלי במפלס התחתון של שער שכם בית קפה קטן וזנוח למראה, חאג' אליאס שמו. המקום, בהנהלת משפחת זרו מהר הזיתים, היה בעבר מוסד ותיק ומוכר במזרח ירושלים. אחד הבעלים, ד"ר איימן זרו, מספר לי שאת בית הקפה, הקרוי על שם אביו, ייסד האב בשנת 1951 ושנים רבות היה מקום מפגש פופולרי והומה לפועלים שבאו לעבוד בירושלים. בשנת 1967 עבר הקפה למשכנו מתחת לגשר. בהדרגה התחלפו יושבי בית הקפה בתיירים, והעסקים במקום היו טובים עד תחילת האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987. מאז ועד היום הלכה כמות המבקרים ופחתה, אך למרות הקשיים הקפידה המשפחה לשמר את הפעילות במקום. כל בני הדור השני במשפחה המכובדת והמשכילה הזאת עוסקים במקצועות חופשיים, ועל המקום הם שומרים בשל חשיבותו ההיסטורית ומשום שהוא נמצא בכניסה ל"עיר התחתית" של ירושלים, היא העיר הרומית.

זית, זייתון

זית, זייתון, קדרות: צבי ישראלי, ציור: מתן ישראלי 2014, חומר קרמי, קוטר כל צלחת: 20 סמ'

ישראלי רואה במיקומו של הקפה, מתחת לגשר, מקום סמלי: הגשר מסמל בעיניו את העולם הפורמלי, הכלכלי, המתנהל לפי אמות המידה המקובלות בחברה קפיטליסטית. מתחת לגשר נמצאים הקבצנים, חסרי הבית, ויחד עם העוני והדלות באה גם התבוננות מסוג אחר. ישראלי, שקודם לכן עסק גם במסעדנות ובעסקי אוכל, בחר כאמור במקום זה כזירה לפרויקט שלו, ובעבודה משותפת עם אביו, קדר חובב, ועם משפחת זרו ייצר קבוצה של צלחות אוכל שעליהן צייר את דיוקנאות בני המשפחה. העבודה עם משפחת זרו נמשכה חודשים אחדים, ובמהלכם נוצר קשר אישי מיוחד בינו ובין בני המשפחה.

סדרת הדיוקנאות מתארת שלושה דורות של בני המשפחה, גברים בלבד, ומרכיבה מסמך היסטורי עכשווי של משפחה ותיקה זו. הרעיון של הצלחות המצוירות עלה מיד בהשראת דברים שהסביר הארכאולוג ד"ר גיא שטיבל מאוניברסיטת תל אביב בסיור לאמנים שערך במסגרת ההכנות לתערוכה. בריאיון טלפוני שטיבל מספר גם לי על שער שכם, שהיה שער הכניסה לעיר הרומית, ומוסיף שהנוף נשאר דומה ביותר למה שהיה אז. גם חיי היומיום היו דומים למדי, וכהדגמה לכך הראה לאמנים בסיור כלים לשתיית יין. הכלים היווניים היו עשויים חרס, ועליהם היו איורים של דמויות מיתולוגיות; ואילו הכלים הרומיים היו עשויים מתכת, ועם שתיית היין היה נחשף על קרקעית הכוס פסלון תלת ממדי בדמותו של בעל הבית. שטיבל מציין כי בתקופה הרומית נתפס מעמדו החברתי של האדם דרך חפציו, וכי מכלי השתייה שנמצאו אפשר ללמוד על התרבות כולה.

מתן ישראלי אימץ רעיון זה, וגם באמצעות כליו שלו, כמו הכלים הקדומים, אנחנו לומדים על התרבות, על משפחת בעלי בית הקפה ומשתתפים בטקס הגילוי האטי המתרחש דרך פעולת האכילה. הוא בחר בכלים עשויים חומר משום שחומר קרמי הוא אדמה – חומר טבעי המשתלב בסביבה ומשדר נוכחות מקומית ושורשית.

אני שואלת את ישראלי על עיסוקו באוכל כמדיה אמנותית. כבר בעבודת הגמר שלו בבצלאל התייחס לאוכל כשיצר מסעדה על גג הבניין וכלים שעליהם הדפיס דימויים שונים. מאוחר יותר יצר עבודה ברחוב הע"ח במוסררה שדימתה בית של משפחה פלסטינית, וגם שם היו כלי האוכל מוטיב מרכזי. לדבריו, כלי האוכל מסמלים אירוח ומפגש, ובעיסוקו בחיבור בין המציאות הישראלית לפלסטינית, בין שכונת המצוקה שהוא פועל ממנה לשאר העיר, האירוח והמפגש הם הגשר: "אוכל עוזר לעכל מחשבות קשות", הוא אומר, "מעביר את המחשבות מהשכל לבטן, עוזר להפנים, נותן פסק זמן להבין. בעצם העובדה שאתה מכניס פיזית את הדבר פנימה אליך, לבטן, אתה מפנים אותו". כשישראלי אומר "הדבר", הוא מתכוון למחשבה, שלעתים היא קשה ולא נעימה, העטופה ומגולמת באוכל.

זית, זייתון

אנחנו יושבים בבית הקפה על שרפרפים נמוכים מסביב לשולחנות פלסטיק צנועים. אחדים מהרהיטים הם אבני הבניין העצומות שנמצאו במקום, הוזזו וסודרו כך שישמשו כשולחנות וככיסאות ועליהם נפרש בד ארוג מקומי. האווירה מזכירה לי את העיר העתיקה של 1967, הזכורה לי מילדותי, ולא בכדי.

על הקיר תלוי תפריט, צילום אווירי של העיר העתיקה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. שטח ההפקר עדיין ריק לגמרי. ישראלי מצא את התצלום זרוק בירכתי בית הקפה וחש רצון עז להכליל אותו בעבודה. על התצלום שרטט את שושלת משפחת זרו: האב חאג' אליאס, הבנים עבאס, איימן ונעים ובניהם. הסועד בוחר לו שם מתוך השושלת: זו הצלחת שיקבל, ועם חשיפת שמן הזית המכוסה זעתר יתגלה דיוקן מצויר – הפנים שמאחורי השם שבחר מהתפריט. כל רכיבי המנה שהרכיב מקומיים: שמן זית המיוצר בעיר העתיקה, טרי ומריר מהמסיק האחרון, בייגלה ממאפיית מוסררה וזעתר מג'נין.

בית הקפה יפעל במתכונת זו עד ינואר 2015. ישראלי גם מתכנן לקיים במקום פעילויות לתרמילאים ולמטיילים המחפשים מקום למפגש עם המציאות המקומית, מקום למוזיקה, לשיעורים ולסדנאות. בהתפתחות זו הוא רואה חלק מתהליך ארוך שבו האמנות יכולה להשפיע על החברה. שאיפתו שבעתיד המקום יחזיק את עצמו, כך שלאחר פעולת ההתנעה הראשונית, בעקבות היצירה האמנותית המתקיימת בו, ימשיך לפעול בכוחות עצמו.

 

ענת נגב היא מעצבת ומנהלת חברה משלה, בוגרת HIT בעיצוב תעשייתי והמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל

לחצו להגדלה

ענת נגב - זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 28-29

ענת נגב – זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 28-29

ענת נגב - זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 30-31

ענת נגב – זית, זייתון מיצב על קו התפר עמ' 30-31

הכד אז ועכשיו

מתוך מגזין 1280°c, קיץ 2013

מאת: רז סמירה

Efrat Eyal

אפרת איל | טרגדיה יוונית, מתוך "עבודות שחורות" | צילום: ליאוניד פדרול, מוזיאון א"י

הביאנאלה השביעית לקרמיקה ישראלית, שאצרה ענת גטניו ונקראה "חומר זוכר: זיכרון תרבות ביצירה הקרמית העכשווית", בחנה את המושג מבחינה תוכנית וחומרית. התערוכה כללה מגוון רחב של אמנים צעירים וותיקים וטכניקות שונות וייחודיות. במאמר המופיע בפתיחתו של קטלוג התערוכה גטניו מציינת את החלוקות ואת ההקשרים בין האמנים. אחת הקטגוריות היא "זיכרון תרבות", המתייחסת לאמנות ולעיצוב. במאמר זה ארצה להרחיב נקודה זו דרך סדרת הכדים "טרגדיה יוונית" מתוך הפרויקט The Art Wife של אפרת אייל, 2013.

אייל בוחרת יצירות מפתח בתולדות האמנות האירופית ובהיסטוריה של האמנות החזותית, וכאן בחרה להתייחס לאמנות היוונית הקלסית העתיקה והמוקדמת, תקופה שבה הקדרות פרחה ונהפכה לתעשייה משגשגת. את היצירה מתולדות האמנות אייל מתרגמת להווה, לכאן ועכשיו, ומוסיפה לה נדבך עכשווי ומקומי.

תחום הדעת של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות ולהבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת את החברה והתרבות וכיצד אלה מעצבות אותה מתוך הנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי מבנה הניתן לתיאור או לניתוח פרשני. אבל לא רק הסגנון האמנותי מתעצב מתוך ההקשר ההיסטורי, אלא גם מהותה של האמנות עצמה, ומהות זו כוללת גם הקשרים איקונוגרפיים והשוואה סגנונית.

בשנים האחרונות נעשתה אמנות הקרמיקה מרכזית יותר ויותר בשדה האמנות בישראל, והיא זוכה גם להכרתו של הממסד האמנותי. לשינוי זה ביטויים רבים, בין השאר היותו של החומר רכיב מרכזי ביצירתם של אמנים מהתחום ושל כאלה שאינם מזדהים עמו דווקא, והשיח שהחלו הקרמקאים לקיים עם תולדות האמנות. זהו שיח מורכב בעל רבדים רבים, המעיד על הידע של האמן ומעלה את יצירתו להקשר תרבותי גבוה. בכך מתקיימת גם מעין הצהרה על מעמדו של התחום.

ה"טרגדיה היוונית" של אייל מורכבת מסדרת כדים שבמבט ראשון נראים ככדים יווניים קלסיים אותנטיים בשל צורתם וצבעוניותם, אך הם מורכבים מחלקים רבים ושונים שנוצקו בתבנית חפצי יומיום מן המרחב הביתי של האמנית כגון מנעול, קונכייה או אצטרובל. "אלה מהווים מעין מילון צורות פרטי, שממנו נלקחים אבני הבניין ליצירת כלים על פי הסכמות המסורתיות".i ואולם לצורה הקלסית נוספים שינויים ונדבכים מקומיים, עכשוויים ואישיים. במבט נוסף אנו רואים שהעיטור אינו מספר על המיתולוגיה היוונית וגיבוריה, על מלחמת טרויה, על טקסי קבורה או על ציד, אלא מתאר נשים עירומות מבצעות פעולות ביתיות יומיומיות, בעיקר כאלה של ניקיון וסדר כגון סידור או גיהוץ. אייל מפֵרה את הסדר הקלסי הקפדני בכך שהיא "מורידה" את נושאי העיטור מדמויות מיתולוגיות ואלים העושים פעולות הרואיות, לרוב במרחב הציבורי, לתיאור פעולות יומיות שגרתיות של מלאכות בית במרחב הביתי, האישי. זאת ועוד, גיבוריה אינם גברים עירומים אידאליים, אלא נשים פשוטות עירומות. בכדים היווניים הגברים מסמלים אידאל של יופי, ואילו הנשים לבושות תמיד, מתארות את האופנה.

הדגם המלווה ומעטר את הכדים היווניים עוקב אחר צורניות הכלים ומורכב בדרך כלל מצורות גאומטריות פשוטות ומדויקות החוזרות על עצמן. כך פני הכלי מחולקים לרצועות, שורות, ובכל רצועה דגמים גאומטריים החוזרים על עצמם בסגנון שטוח וסכמטי. אייל שומרת בסדרה על תבנית ציורית זו, אך העיטור המלווה את הכדים בנוי מדגם חוזר של חפצי יומיום כגון מברשות לניקוי בקבוקים, מברשות לניקוי אסלות, מחטי תפירה, מנעולים, מברשות לניקוי וקרצוף משטחים, פומפות וקולבים. החפצים מדגישים את מלאכות הבית הנשיות כגון תפירה, ניקוי, האכלה והלבשה וסוגרים מעגל צורני ומנטלי סביב הדמויות. אייל, כמו האמנים היוונים, מתאימה את עיצוב הדגמים והדמויות לצורת הכלי ומקפידה שהדמויות יופיעו בקו אחד מתוך שמירה על צבעוניות מצומצמת של שחור, אדום ולבן.

הדימויים של הנשים העירומות שהדפיסה אייל על הכדים מבוססים על תצלומי הרצף הניסיוניים של הצלם אדוארד מייברידג' (Eadweard Muybridge, 1830-1904) שחקר את התנועה באמצעות צילום. אייל בוחרת במודע להתייחס לאחד מחוקרי הצילום והתנועה הראשונים ולצטט אותו, ובקרמיקה משלבת לא רק את המדיום הזה, אלא גם ביקורת חברתית מגדרית עכשווית על עבודתו. ברבות מסדרותיו בחן מייברידג' תנועות מוזרות ואזוטריות, שחשיבותן המדעית אינה ברורה (כך למשל בסדרת תצלומי האישה העירומה המפילה ומרימה מטפחת או בסדרות של הנשים הזוחלות על ארבע, נכנסות לאמבט, מקפצות על רגל אחת, מכות ילד בישבן או מפשיטות זו את זו). בחירותיו ותצלומיו משקפים הטיה מגדרית ברורה: הגברים מצולמים בתנוחות של כוח ועוצמה – חוטבים, הודפים, מכים ומניפים, ואילו הנשים מצולמות בתנוחות אבסורדיות, מציצניות ומשפילות.ii

מרתה בראון טוענת שמייברידג' "השתמש במצלמה כדי לחשוף את אותם רבדים בפעילות האנושית שלרוב נותרים סמויים, אך לא משום שלא ניתן היה לראותם בעין בלתי מזוינת […] אלא משום שעל פי המוסכמות החברתיות והמוסריות נקבע שהם יישארו מוסתרים, חוץ מבעולם הפנטזיה והדמיון. המחוות והתנוחות שמייברידג' משתמש בהן חושפות דחפים ארוטיים וסקרנות מציצנית בשפה שכיום היינו מזהים כלקוחים מהמילון הפורנוגרפי".iii בשימוש בהדפסים אלה, כותבת גטניו, "אייל מחדירה למערך הכלים, המקרין יופי והידור, עמדה ביקורתית הנוגעת למוסכמות חברתיות ודנה גם במתח הקבוע המלווה אמניות-נשים בין העיסוק באמנות לבין הטיפול בבית ובמשפחה".iv

העמדה הביקורתית של אייל מתחדדת כשבוחנים את הדימויים הנשיים שבחרה מתוך הסדרות של מייברידג'. כך למשל הכד השחור המזכיר את צורת הקיליקסv כשבמרכזו העגול מודפסת באדום בחורה עירומה, מגהצת (מניפה מגהץ ברזל מעל קרש הגיהוץ). מוטיב המגהצת זכה באמנות להתייחסויות רבות (ראו למשל הציור "מגהצות", 1884, של אדגר דגא, המתאר זוג נשים מגהצות ליד קרש גיהוץ גדול; ציורו של פבלו פיקאסו "המגהצת", 1904, מהתקופה הכחולה, שבה דמות אישה כחושה ועייפה מגהצת למחייתה; או צילומו של ג'ף וול "מראה מתוך דירה", 2004‑2005, שבו קרש הגיהוץ והמפות תופסים מקום מרכזי בחלל הדירה של שתי הבנות). אייל משנה קלות את צורתו החיצונית של הכלי היווני, מייצרת טונדו כתום-אדום מסביב הדמות של מייברידג' ובזאת מותחת חוט מקשר בין האמנות והתרבות הבינלאומית, האמנות והתרבות המקומית ושפתה האמנותית שלה עצמה.

השפעתם של תולדות האמנות ניכרת בעבודתה של אייל בכמה אופנים, שכן היא מתמקדת בשיח עם נוסחאות ודימויים איקוניים ומציעה דיאלוג מורכב בין תרבויות ובין עמדות חברתיות. מצד אחד היא בוחרת את התקופה היוונית הקלסית, שבה עוצבה תפיסת היופי והאסתטיקה שחזרה פעמים רבות בהיסטוריה של העולם בכלל ושל עולם האמנות בפרט; ומן הצד האחר היא בוחרת תקופות מודרניות, שדרכן היא בודקת הקשרים עכשוויים, חברתיים ומגדריים. הציטוט והאופן שהיא מטפלת בדימוי האיקוני הוא לעתים קרובות הומוריסטי, אירוני וציני.

i ענת גטניו, "בין זיכרון לתרבות", בתוך: חומר זוכר: זיכרון-תרבות ביצירה הקרמית העכשווית, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב 2013, עמ' 9.

ii מבוסס על הערך "אדוארד מייברידג'", באתר ויקיפדיה.

iii Marta Brown,"The Expanded Present: The Photography of Movement", in: Ann Thomas (ed.), Beauty of Another Order: Photography in Science, Ottawa: National Gallery of Canada, p. 173

iv גטניו, חומר זוכר (לעיל הערה 1), עמ' 39.

v קיליקס (ביוונית κύλιξ, שמשמעה: כוס) היא כוס שטוחה, או קערה, לשתיית יין שרווחה ביוון העתיקה. כוסות מסוג זה היו מעוטרות בסגנון הדמות השחורה או הדמות האדומה של המאות החמישית והשישית לפנה"ס, בדרך כלל בתיאורים הקשורים להפקת היין. הסצנות עוצבו כך שיפתיעו את לוגם היין לכשיתגלו עם תום השתייה: הן היו בדרך כלל הומוריסטיות, בעלות אופי מיני או ארוטי. דמויות שכיחות על גבי כוסות אלה היו דיוניסוס, אל היין, וכן דמויות של סטירים.

הצלם: ליאוניד פדרול, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

"Photo : Leonid Padrul, © Eretz Israel Museum, Tel Aviv"